שולמית אלוני נפטרה – 24.01.2014

ביום זה נפטרה שולמית אלוני, פעילה חברתית, משפטנית, חברת כנסת, ושרה בממשלות ישראל.
אלוני נולדה בשנת 1927 בפולין בשם שולמית אדלר, למשפחת צווארון כחול בעלת השקפה ציונית-סוציאליסטית. משפחתה עלתה לארץ בילדותה, והתגוררה בשכונת נווה שאנן בתל אביב. אלוני למדה בסמינר בית הכרם בירושלים, והחלה לעבוד כמורה במעברות ואף הקימה בתי ספר לעולים חדשים ברמלה.
התשוקה לחינוך ולזכויות אדם המשיכו לדבוק בה במהלך כל חייה, ובסוף שנות החמישים אף הנחתה תוכנית רדיו חינוכית על אזרחות ב"קול ישראל" ופרסמה את ספר האזרחות הראשון במדינת ישראל. לאחר שנים בעולם החינוך האזרחי, הצטרפה אלוני לעשייה פרלמנטרית דרך מפלגת מפא"י.
לאחר שניסיונותיה לשנות את מפלגת העבודה מבפנים העלו חרס, החליטה אלוני לפרוש ולהקים את מפלגת רצ. כסיעת יחיד, אלוני ניצלה את חזרתה לכנסת על מנת להאבק כנגד השינויים לסטטוס קוו שנבעו מצירוף אגודת ישראל לקואליציה, ביניהם הרחבת מכסת הפטור לבני ישיבות, ומתן פטור לשירות צבאי לבנות דתיות. בו בעת, אלוני פעלה לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון, והחלה לערוך הסכמי זוגיות לזוגות שלא רצו או לא יכלו להתחתן ברבנות.
פעולותיה למען להט"בים גרר תגובות חריפות מחברי כנסת אחרים ואף מראש הממשלה דאז מנחם בגין, שלעג לה וביזה את כבוד חברי הקהילה בכך שקרא לעברה במליאת הכנסת, "הגברת אלוני רוצה להגן על בהמות!". למרות הבקלאש העצום כנגדה, לא הרפתה אלוני לרגע והמשיכה לנשוא את דגל זכויות האדם בכלל וזכויות הקהילה הגאה בפרט.
ב-1988, לאחר ניסיונות רבים במשך העשור שקדם, גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה, במסגרת תיקון נרחב בחוק העונשין, הסירה אלוני בחטף את סעיף 351 – האוסר על יחסי מין הומוסקסואליים (ניתן לקרוא יותר על ההישג בפוסט המצורף בתגובות). בתקופה בה קהילת הלהט"ב הייתה קוריוז במקרה הטוב ומחריבי האומה במקרה הרע, הצליחה אלוני במו ידיה, בבת אחת, "להוציא את ישראל מהארון". יום לאחר מכן, ראש האגודה לזכויות הפרט (לימים, האגודה למען הלהט"ב) התראיין בשמו המלא, ודיבר על ביטול האפליה וההשפלה. מעבר לביטול הטכני של האיסור על יחסים חד מיניים, המהלך חידד את כוחה הפוליטי של הקהילה, שכעת הייתה מוכנה לצאת למאבק עבור זכויותיה. אמנם להצהיר שאלוני הובילה את המהפכה הלהט"בית מוריד מהערך של הפעילים הגאים שהיו בקדמת המאבק, אך ניתן לומר שהיא התניעה אותה וליוותה אותה במהלך כל הדרך.
בתחילת שנות ה-90, הצליחה אלוני סוף סוף באיחוד המיוחל בשמאל הציוני, ונוצרה רשימת מרצ. מרצ, בהנהגתה של אלוני, הצליחה להגיע להישג כביר של 12 מנדטים, שסייעו להקים את ממשלת רבין. אלוני מונתה לתפקיד שרת החינוך והתרבות, השרה השנייה בתולדות ישראל. לאחר סכסוך עם המפלגות החרדיות לגבי התבטאותיה בנושא האבולוציה, הסכימה אלוני לפרוש ולקחת את תיקי התקשורת והמדע ואמנויות, על מנת שלא לסכן את תהליך השלום.
אלוני המשיכה לסלול את הדרך הפרלמנטרית לשוויון להט"בי, ובהקמת מרצ, הייתה לראש הרשימה הראשונה שמצעה התייחסה לזכותה של הקהילה לשוויון וכנגד התעמרות בה. כחברת קואליציה, אלוני היתה שותפה להליכי חקיקת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, הגם שהיתה לה בקורת על כך שאינו מספק.
בנוסף, לראשונה הגיעה הקהילה לכנסת בכנס שנערך בה והוקמה תת ועדה לטיפול בענייניי הקהילה. בהובלתה של אלוני, חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה תוקן והיה לחוק הראשון שאוסר אפליה מחמת נטיה מינית, ושונתה פקודת המטכ"ל שהגבילה שירות הומואים בצבא וביחידות קרביות.
לאחר שפרשה מהפוליטיקה ב-1996, אלוני קידמה את זכויות הקהילה גם מחוץ לכנסת, בהשתתפותה במצעדי הגאווה שהחלו בסוף שנות ה-90, ותמיכתה בפורום הגאה הראשון המפלגתי בישראל – פורום גאות במרצ. בימי חייה, זכתה לראות אלוני את קהילה הגאה נעה מהמחשכים כמיעוט מוקצה, אסור וטאבו, לעבר התפקידים הבכירים ביותר במדינת ישראל, כולל שני חברי הכנסת הגאים הראשונים – שהיו ממפלגתה.
אלוני פרסמה ספרים ומאמרים בכתבי עת ברחבי העולם. בשנת 2000, חרף התנגדות הממסד הדתי, זכתה אלוני בפרס ישראל על תרומתה לחברה. ב-2015, לאחר מותה, נבחרה על ידי האגודה למען הלהט"ב וגופים נוספים לרשימת "40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט"ב".
אלוני נפטרה ב-2014, והיא בת 86. לבקשתה, נקברה בקבורה דתית בכפר שמריהו. בטקס לקחו חלק מאות אנשים ובהם הנשיא דאז שמעון פרס, שרים וחברי הכנסת בעבר ובהווה. הספידו אותה שלושת בניה, הנשיא פרס וזהבה גלאון.
.
על המצבה שהונחה על קברה, נכתבה מילה אחת: "אזרחית".