ביום זה צוין לראשונה יום הזיכרון הטרנסג'נדרי.
יום זה התחיל כרצון להנציח את ריטה הסטר – אישה טרנסית שנרצחה במסצ'וסטס שנה קודם לכן. היום צוין מדיי שנה בתאריך זה, וכבר ב2010 צוין בכל רחבי העולם, ביותר מ-185 ערים. כתגובה ליום זה התפרסו הרבה תאוריות בנושא, והמובילה שבהן היא הגישה ההצטלבותית – גישה שסוברת כי אלימות כלפי חברות וחברי הקהילה הטרנסית קשורה גם בצבע עור, גזע, מין ביולוגי ומעמד. הדבר בא לידי ביטוי במקרי הפגיעה הרבים בטרנסיות ממוצא לא לבן.
התיאורטיקנים ס. ריילי סנורטון וג'ין הירטוורן טענו כי נתונים על פגיעה בחברי וחברות הקהילה הטרנסית מופצים במרחבים קהילתיים ובתוך תנועות חברתיות בראשות הומואים לבנים, כך שנשים טרנסיות לא לבנות מקבלות ניראות רק בעקבות מותן, ולא בחייהן, דבר המטשטש את העובדה שהאלימות נגדן היא תוצאה של טרנספוביה וגזעניות שיטתיות.
החוקרת שרה למבל טוענת אף יותר מזה. לדבריה, יום זיכרון טרנסג'נדרי שמתמקד באבל קולקטיבי מייצר סיכון שהאנשים הלבנים בטקס (שברובו כולל נשים של צבע כקרבנות), עלול לסווג את עצמו כשותף לאבל, ולא כשותף אחראי לאלימות שגורמת למותן של הנשים עליהן הוא מתאבל כחלק מהקולקטיב. למבל טוענת כי "המשימה שלנו אם כך היא לדחוף את הנושא עוד יותר רחוק – לא רק ביחס ליום הזיכרון, אלא גם באופנים בהם אנו מנרטבים ומתעמתים עם אלימות. אף אחד מאיתנו אינו חף מפשע. עלינו לייצר פרקטיקות של זיכרון בהן אנו ממקמים את עצמנו לפי מבני הכוח אשר מכוננים את האלימות מלכתחילה. המשימה שלנו היא לעבור מאהדה לאחריות, משיתוף פעולה לרפלקסיביות, מעמידה מהצד כעדים לפעולה. זה לא מספיק פשוט לכבד את זכרם של המתים. אנו חייבים לשנות את הפרקטיקות של החיים".
יום הזיכרון הטרנסג'נדרי מצוין בארץ מדי שנה, בהובלת ארגוני הקהילה הגאה ובראשם – מעברים.
